27.04.2008
תערוכת ציורים- אסתי מאיר- "והשמיים התרוקנו
פתיחת תערוכה חדשה- בבית מורשת- בית עדות על שם מרדכי אנילביץ'
בגבעת חביבה.
התערוכה תהיה פתוחה בין התאריכים – 27.4.08 עד 1.8.08
שעות הפתיחה- ימים א' עד ה' בשעות 10:00 עד 15:00
בימים אחרים נא לתאם עם אירית- 0506-365738, גם לקבוצות ותיאום הדרכה.
פתיחה רשמית של התערוכה- ביום השואה- 1.5.08 בשעה 10:45, מיד בתום טקס יום השואה שיתקיים בבית מורשת, גבעת חביבה.
אסתי מאיר, אמנית ישראלית המתגוררת ויוצרת בקנדה, יוצאת, כבת הדור השני לניצולי השואה, למסע אישי טעון וכבד אל נבכי העבר של אותה תקופה טראומתית איומה. באמצעות סדרת ציוריה היא מתחקרת את רגשותיה, מעלה שאלות ותהיות, מנסה לחוש, להתייחס, ללמוד ולהנציח זיכרונות ורשמים שיאפשרו לה לא לשכוח לעד.
הפרויקט נערך לזכרם של סבה וסבתה - מוריץ מאיר שנספה בשואה ורוזליה (וינקלר) מאיר.
אסתי היא בתו של השגריר בדימוס יצחק מאיר, מאיר היה שגריר בבלגיה ובשוויץ וחזר אל זירת המלחמה שנים רבות אחרי שניצל בימי המלחמה, כילד עם אמו ואחיו.
"סוויטת השואה מוקדשת לזכרו של סבי מוריץ מאייר, שנספה באושוויץ בספטמבר 1943, ולסבתי הגיבורה רוזליה וינקלר-מאייר שניצלה והצילה את בניה, ובכך העניקה חיים גם לבניי שלי". אסתי מאיר
אסתי מאיר מציירת תמרורי זיכרון
"הוא קורא : המתיקו לנגן את המוות, הוא רב אמן מגרמניה, הוא קורא: הקדירו את צלילי הכינור ותעלו כעשן באוויר, אז יהיה לכם קבר בענן, שם לא שוכבים בצפיפות"
מתוך "פוגת המוות" לפול צלאן
הסופר והעיתונאי יונתן אמיר כותב ב"חוסר סדר מאורגן" על ייצוג השואה באמנות: "לא פשוט לתרגם עדות, זיכרון, חוויה פרטית או קולקטיבית הקשורה בשואה, לכדי תוצר אסתטי בעל ערך מוסף. מכיוון שמה שהתרחש בשואה נותר בלתי מובן ומפוענח לאשורו, ומשמש עד היום כמקור בלתי נדלה לויכוחים היסטוריים, פילוסופיים, תיאולוגיים ואף מדעיים".
אסתי מאיר יוצרת סדרה של ציורים אמפטיים החודרים לרובדי הרגש ומתרגמים בשפת קודים של צורות ומבנים אקטואליים ומודרניים את אותן חוויות אישיות. העבודות משמשות כתמרורים מתומצתים, כתווים או אותות קונבנציונאליות המסמנות מקומות וזמנים בלתי מובנים ואפשריים בעברו של העם היהודי. הסיכוי הנו, כי מי שעובדות אילו יחרטו על לוח ליבו יוכל מעתה לקבל מסקנות ולפעול באופן אישי נגד אותן עוולות אחרות וחדשות לכשיתקל בהן.
על פי מאמרו של אמיר נראה, כי כל תיעוד אמנותי הופך למעשה לפרשנות וכל ייצוג חשוד ב"אמנותיות" מתוך השתייכותו, לדבריו, לחרושת התרבות, על כן הצגה "ריאליסטית" של מאורעות הקשורים בשואה נוטה לעיתים לגלוש לפורנוגרפיה וסחטנות רגשית, בשעה שעיסוק "מרומז" בנושא עלול לנסוק לספירות מהורהרות עד כדי ניתוק.
כל עיסוק בתיעוד אמנותי של השואה מסוכן מראש ומסכן את היוצר בעמידה מול ביקורת כפולה הן של אלו שעברו את המאורעות והן מצדם של אלה האמורים להתרשם מהם באמצעות אותן יצירות. מן העבר השני חשוב לטעון ולהבין, כי נוכח כמויות החומר והאינפורמציה שהועברה אלינו לאורך כל השנים יש סכנה של אדישות מצטברת, של התרגלות לעמדות שגרתיות הקשורות בעובדות המצמררות הללו. דווקא כאן המקום לנסות ולהכין שפה אחרת, שפה חדשה, יצירתית ומודרנית שתדבר אל בני הדור הנוכחי בצבעים ובצורות המוכרות ונהירות לו. משה צוקרמן בספרו "חרושת ישראלית" טוען בנוגע לייצוג השואה: " מה שהולם אינו יעיל, ואילו מה שיעיל מכוון (באורח אופטימאלי) לתכלית לא הולמת". ואכן יש בעייתיות רבה בעיצוב ייצוגי השואה באופן אמיתי, אותנטי ומובן.
נוהגים לצטט את האמן משה קופפרמן שהיה עצמו ניצול שואה ואמר: "התמונה נוצרת בהווה מסוים, אלא שהדור לעולם אינו משוחרר ממטען העבר. תהליך זה מכניס את ממד הזמן אל תוך הציור, וכך גם את ההיבט הארכיאולוגי שקשור בזיכרון. מה יכול להיות יותר מהתכתבות עם הזיכרונות?". לדבריו, הציור משמש תיעוד ממשיך וחי לעובדות.... "זוהי בנייה על הריסות שצצות בכל פעם מחדש".
אסתי מאיר בונה מחדש מרקם של זיכרון ויזואלי ייחודי משלה ובכך מדגישה את חלקה במלחמה לא לשכוח, את תרומתה למאבק הקולקטיבי לתזכר בכל עת את מהלכם של הדברים והזוועות שהשפיעו על בני משפחה לאורך שנות חייה.
דורון פולק, מוזיאון האמנים, חורף 2007
"לא הייתי "שם". נולדתי אחרי השואה למשפחה שבניה סירבו-בשתיקה לדבר על החוויות והאובדן שחוו.
גדלתי ברגשי אשם על מזלי הטוב, על החום והשפע במזון בהם זכיתי, על המחסה אותו קבלתי כמובן מאליו, על החופש ואור השמש מהם נהניתי, על האחיות והדודנים החיים, לידיעתי, בלא צל של איום.
ואיש לא סיפר לי על "זה" ולא כלום. ברגע שיכולתי לקרוא, התחלתי לעיין בספרים ובתצלומים שנשאו אותי ל"שם", הפכו אותי לקורבן בעקיפין, ועזרו לי להבין את האנחות, המבטים החלולים המתמשכים, הדמעות סביב שולחן סדר פסח, הצווחות שבקעו בלילות מבני משפחתי המסויטים. אף שמעולם לא יכולתי לגעת בכאבם, לא נואשתי מלנסות. קראתי אינספור מסמכים וזיכרונות, צפיתי בכל סרטי הווידיאו והקולנוע שהצלחתי לאתר. כמו רבים מבני דורי, תמיד אני צמאה לעובדות ורעבה לתחושות של "להיות שם".
סדרת 50 הציורים כמו הצטיירה מעצמה בתוך שבעה חודשים בלבד. הם פרצו מתוך פנימיותי, והותירו אותי תדיר קצרת-נשימה ומותשת גופנית ורגשית כאחת. הרגשתי כאילו יד נעלמה מכוונת את מכחוליי על פני הבד, ואיזו מוזה נסתרת לוחשת באוזניי, מכתיבה את פעולותיי. אם הייתה מטרה בהולדתי המקרית, הריהי הציור. ונולדתי לצייר את סוויטת השואה. זה היעוד לו נשמעתי בלית ברירה. כמו נבחרתי, נועדתי לצייר בשירותו של כוח גדול ממני. רוחות המתים וזיכרונותיהם החיים ביקשו ממני להיות להם לקול, להתפלל בשמם, לשזור אותם בחזרה אל תוך מרקם המציאות ממנה נעקרו.
השנה שבה יצרתי את סווטת השואה גבתה ממני מחיר כבד אישית ונפשית. שקעתי בתיעוד הזוועות עד כדי כך שכמעט נבלעתי בתהום. נדרשו ממני מאמצים רבים ומדיטציה כמו-זנית כדי לצאת בלא פגע מן המסע, גם אם היה חוויה מטהרת. ברצוני להודות למשפחתי על תמיכתה בחיפוש שלי, ועל כך שהחזירה
אותי לחיקה האוהב כאן ועכשיו. לבעלי רוברט הפט שאיפשר את המבצע הזה ועמד לצדי באהבה, לבניי נתנאל וגבריאל שגילו הבנה וסייעו, להוריי יצחק ורבקה מאיר שהתבוננו בכל ציור ועזרו ליילד אותו בתבונה ואהבה שאין-שני להן, לאחיותיי אפי וחיה'לה שידעו כל חייהן שאצייר את השואה – לכולכם תודות אין-קץ.
תודה מיוחדת לפרופסור רוברט הולנד, מורי מאוניברסיטת קונקורדיה, שביצירתיות ובחכמה רבה עזר לי לנווט את חזוני ולהגשימו. לידידתי ריסה קדאנר שהאמינה בי, ולמורתי הרוחנית ברברה נירנברג שעזרה לי לפרסם את סווטת השואה – תודה, תודה, תודה".
אסתי מאיר מונטריאול, 2007
