בית האמנים תערוכות מרץ - אפריל 2008
פתיחה: שבת 15.3.2008 בשעה 12:00 נעילה: שבת 26.4.2008 בשעה 14:00
 דליה מאירי - קווים / פיסול, וידאו ומיצג
"כסאות גלגלים- אונים", 2006 – 2007; "צילומי רנטגן", 2007; "עפיפונים", 2007
תערוכתה החדשה של דליה מאירי הינה תוצר של התמודדותה עם פטירת אמה בסתיו 2005, לאחר חודשים רבים בהם רותקה לכסא גלגלים. בשלושת מרחביה של תערוכתה עוסקת מאירי בחוץ ובפנים של הגוף האנושי הנושאים את כיליונו הוודאי.
קבוצת העבודות הקרויה "כסאות גלגלים- אונים", מציגה כסאות גלגלים – ישנים, רצוצים, שבורים ומחוסרי אברים, אותם אספה מאירי בבתי אבות, באגודת "יד שרה", וממוסדות ואנשים פרטים. על כיסאות אלו היא ריתכה סבך ברזלי בניין מתעקלים, שזורים זה בזה ומזדקרים לכל עבר. בתוך ה"פלונטר" הזה חבויות דמויות, רישומי קווים בחלל הצומחים מהכסא ומתארים דמויות המתאוות לנוע – לפרוץ את מגבלותיהם. בקבוצת העבודות "צילומי רנטגן" מציגה מאירי רישומים על משטח דמוי מראה (אנטי סאן) המוצמד לצילום רנטגן, בהם משתקפת – מתפענחת דמות אדם - פנים ואברי גוף שונים. במראה הגוף שזור שילדו, במראה החי מעורבת התכלותו - השלד. לאחר מות אימה נותרו בידיה ערמות צילומי רנטגן, הגיליונות הכהים הללו הותירו לה את זיכרון גוף אימה כאלבום חיים, ועליהם, מאירי החלה רושמת את זיכרונותיה שלה. קבוצת העבודות "עפיפונים" מציגה פסלים קלים, דמויי בית העשויים במבוק וצילומי רנטגן וC.T. מעובדים משתלשלים מן התקרה בגובה המאפשר לצופה לפסוע אל תוכם. המבנים חשוכים ומעומעמים כלפי חוץ. בכניסתו לתוכם משתקפת דמותו של הצופה בקירות דמויי המראה.  חלקם העליון מכוסה בדמויות חלקי שלדים ואיברים פנימיים. השימוש בתצלומי הרנטגן מאפשר הצצה אל תוך הגוף המעורבת בחרדה מפני סחיפה, עייפות ומחלה.
 מיצג של האמנית יתקיים ביום הפתיחה בשעה 12:30

 יניב וייסה - INNER STATIONS  / צילום
    אוצרת: דפנה איכילוב
תערוכתו של יניב וייסה הנה מסע אל מחוזות הזיכרון התרבותי-קולקטיבי. מסעו אינו מתרחש בסביבה עירונית רוחשת חיים. מסעו של וייסה הוא מסע פיזי ומסע רגשי אחורה בזמן, אל מחוזות הזיכרון שאין בהם נחמה, המאוכלסים בנופים, מקומות וחפצים עמוסי הדי עבר. למרות עיסוקו בנושא השואה, הוא אינו מתייחס אל עולם הדימויים הרווח והמיידי הנקשר אליה (ערימות הבגדים, הנעליים, המשקפיים והשיער); אלא מבקש ליצור מערכת אסוציאציות חדשה. התערוכה עוסקת בצורך לפרוץ את אי הוודאות הקיומית שחוללה חוויה מתמשכת, טראומתית של אובדן; באפשרות ובצורך לעגן מחדש את החיים. הוא מצלם מבנים ופרטים בנוף שעשויים להיות תמימים וחסרי קשר, אך גם נושאים בתוכם את הדי המוות. לעומת זאת, בגרמניה, במחנות, הוא מצלם את השקט, את היופי שנשאר אחרי התופת, אחרי הזוועות, מתוך ניסיון לדבר על זיכרון שהולך ונעלם. הצופה מוזמן לקחת חלק במסע זה אל מחוזות הזיכרון; אל ההווה שהוא עדיין עבר; אל מציאות שבורה לרסיסים, ואל מקטעים של פשר וחוסר פשר, המאפיינים את העידן בו אני חיים.

 ריקה שלו – שירת העשבים והעצים  -  אקוורלים, ציורי אקריליק על בד ורישומים
    אוצר: דוד גרשטיין 
ריקה שלו ילידת כנרת ובת לדור המייסדים, הנה ציירת מן הדור הקודם. את כשרונה הגדול היא מקדישה לתיאור הצמחייה הישראלית, אדמת ישראל ומרחביה הסלעיים. יבול עבודתה הוא רב והיא אינה משחיתה את צבעיה על רעיונות טריוויאליים.
הטבע מצויר כפי שהוא מצטייר בעיניה. 
ציורי הנוף והעצים ביצירתה עברו תהליכים רבים לאורך השנים. מרישום קליל בקו אחד שהתבטא בעיקר ברישומי בעלי חיים ודמויות, ליצירות מיניאטוריות הממלאות את משטחי היצירה בשכבות עשירות של צבע עז, הבאות לביטוי בעיקר בציורי הפרחים והרימונים. גוף העבודות המרכזי ביצירתה- ציורי העצים. קיימת ספונטאניות,קווים מצוירים בקלילות ובביטחון. מגוון עשיר של צבעים ירוקים המשתנים בהתאם לשעות היום ועונות השנה.

 תערוכה מס. 6 בסדרת נדבך 14 אמיר פולק – "אקטופיה קורדיס" / אנימציה וידאו וציורי אקריליק על בד
אוצרת: שרון פוליאקין
"אקטופיה קורדיס", אחת העבודות שעל שמה נקראת גם התערוכה, עוסקת בפיצול בלתי אפשרי. זהו מושג המתייחס למום לידה לבבי נדיר מאד, בו הלב גדל מחוץ לגוף. כמה רחוק צריך ללכת אמיר כדי לראות את עצמו? האם גוף של ארנב, קולות של זמרי אופרה סינית, דוגמאות של פרחים מודפסות על תחתונים מספיקים? ומה עם הפיתוי להתרחק כדי לא לראות? ומנגד כמה מסוכן קרוב מדי? היש בכלל אפשרות כזו של פיצול? בעבודותיו עולה הדילמה הזו בעוצמה רבה, עולה באופן מטריד תחושת הלכידות, הנותרת בשלה על אף שעולם הדימויים מתרחק.

הכניסה חינם
לפרטים נוספים: www.art.org.il