ברוך שחם
שלג בים המלח

"אני רוצה לשרטט את הפנים האהובים עליי באמצעות המחשבה,
לעשות אותם שדה מיוחד במינו להסתכלות חודרת, אני רוצה
להגדיל פנים אלה כדי להיטיב לראותם ולהבינם, לדעת את האמת
שבהם... אבל, אהה, אף שאני מעמיק להסתכל אינני מגלה כלום" .

התערוכה "שלג בים המלח" מזמינה את הצופה להציץ אל עולם האוטיזם, המוצג כאן מנקודת מבטו האישית של אב     לילד אוטיסט. ברוך שחם הוא אביו של יובל, בן עשר וחצי. העולם ששחם חושף בפנינו מבטא ניגוד מתמיד בין המציאות הממשית למציאות הפרטית שבראשו של יובל, שלא ניתן לחדור אליה. ניסיונותיו של שחם ליצור קשר עם בנו הולידו דיאלוג, שבבסיסו עומדת היצירה האמנותית – זו של האב, האמן, וזו של הילד.

שחם גילה כי המצלמה, המשמשת אותו כאמצעי ליצירה אמנותית, מרתקת את הבן, מעוררת אצלו תגובות ספונטאניות ומניעה אותו לשתף פעולה עם האב. יובל מבין את סיטואציית הצילום על פי דרכו ומשתעשע בעשיית "פרצופים" ו"פוזות" מול המצלמה. פעולת הצילום היא אפוא מעשה אמנות ואמצעי תקשורת גם יחד.
צילומי הבן יובל מוצגים בתערוכה לצד סרט וידיאו, המוקרן על מפרש של רפסודת עץ. דימוי הרפסודה מופיע גם בסרט, שם היא מטלטלת על פני ים המלח, מתגלה ונעלמת שוב ושוב. צילומו של יובל המודפס על המפרש מחזק את ההקבלה בין הילד, המתכנס בעולמו ומגיח ממנו חליפות, ובין הרפסודה. בסיומו של הסרט יורד שלג על רפסודת העץ, ויוצר מעטה לבן הסוגר עליה, כמין אקורד סיום.
הסרט נע בין המקום הביתי והמשפחתי לחללים ששחם יוצר בהם – הסטודיו וים המלח. ישנם רגעים שבהם יובל נראה מתפקד כילד "רגיל": בפתיח רואים אותו בחברת משפחתו, נושף על נרות עוגת יום ההולדת, בעידוד קריאות השמחה של בני המשפחה. ברגעים אחרים יובל מתנהג באובססיביות ובחוסר שקט. לאורך הסרט נשמע קולו הצורמני, החוזר שוב ושוב על המילים "רוצה אמא".

הסרט חושף גם את מעשה היצירה של הבן- הצד השני של הדיאלוג החסר והקטוע. יובל מצייר באובססיביות, מתוך הזיכרון, מסע של קווי אוטובוס לפרטי פרטים, שלטי פרסום, רמזורים המסודרים בסדר מופתי ומספרי רכב, על גבי קופסות קרטון. הוא יוצר שכבות של חומר, מתחיל בצבעי לורד ופנדה וממשיך בהדבקת מדבקות, לפעמים עשרות מדבקות בשכבות, זו על גבי זו. יכולתו המופלאה של יובל לקלוט דימויים רבים ולזכור אותם בדיוק, כפי שהיא באה לידי ביטוי בציוריו, מאשרת גם את מה שאינו נראה בציורים: הדימויים הצילומיים ששחם יוצר נקלטים ומופנמים אצל הבן.

שני סרטים קצרים נוספים מחדדים את שני הקצוות שביניהם נע יובל, קצוות שנרמזו בסרט המרכזי: סרט אחד מציג רגעים משותפים ונעימים של האב והבן, רגעים שבהם נוצר סוג של תקשורת בין השניים, ואילו השני מציג את התסכול ואת הקושי היומיומי, ההופך את הדיאלוג לכמעט בלתי אפשרי.

את התערוכה משלימה סדרה של צילומי ילדים אוטיסטים, ביניהם יובל. צילומי הדיוקן, על רקע לבן, מדגישים את הנתק בין המצולמים למצלם. שחם מבקש להתקרב ולהציץ אל עולמם של ילדים נוספים, ליצור קשר עין ולזכות באות של היענות. עדשת המצלמה לוכדת מבט תמים. הילד חש בנוכחות המצלמה, אך לרוב מתעלם ממנה.
 "אינני יודע מה מרגיש אותו ילד המוקף באורות הסטודיו וניצב מול המצלמה", אומר שחם, "אך ללא ספק נוצר שם סוג של דיאלוג, שאותו אני מכנה 'דיאלוג חסר'."

נורית טנא - אוצרת התערוכה