בבואתו של הנסתר
אורית הופשטיין

איתורו של הקיים ותיעודו של המצוי משמש לאמן הצילום נושא מרכזי בעבודת האמנות שלו, מכלול אינפורמטיבי העובר אלינו הצופים דרך מאגרי השכל והרגש כאחד. הטיפול בחסר, בלא נמצא, בריק ובנעלם מותיר בדמיוננו מתח דרמטי חריף, ערגה לדעת, לגלות, לשוט למרחבי הבלתי אפשרי, לנוע אל מעמקים רחוקים, מחוזות עלומים ולא ברורים. אורית הופשטיין לוקחת אותנו למסע בלתי יאומן של חזיונות קיימים ודמיוניים, מציאותיים והזויים – מגלה ומכסה בעת ובעונה אחת דימויים מחיי היומיום ומתוך תמונות הקשורות באופייה ובמרחבי חייה המתחברים לאישיותה. הסמלים הקונבנציונאליים הנחשפים בעבודותיה המצולמות ניתנים לפרשנות אינדיבידואלית לכל אחד מן הצופים בעבודותיה.
ויטו אקונצ'י, אחד האמנים המהוללים של המאה העשרים כותב כי: " כשאדם יוצא מהכסא, הכיסא משמר את הצורה האנושית. הכסא עומד על ארבע רגליו, הכיסא עומד זקוף. משיצר לו האדם את בן דמותו, יש לו חיים משלו". כך בדיוק הופכים החפצים והאובייקטים האנושיים בהם עושה אורית הופשטיין שימוש בצילומיה האמנותיים ליוצרי אמפטיה והזדהות עמוקה בלבותנו הצופים, חודרים ומחלחלים עמוק אל מאגרי זיכרוננו האישיים. הופשטיין מטיבה לקחת מוטיבים ידועים ומוכרים לנו מסרטים קלאסיים ישנים או מאלבומי המשפחה מבית אבא, להשמיש אותם מחדש כסממני זיכרון אישיים אך גם קולקטיביים, להעמידם אל מול עיננו ולגרום לנו לתחושות של מעורבות, חיבור פנימי ורגשי אל הסיפורים והאירועים שהיו חלק ממנת ההיסטוריה הפרטית והלאומית של כולנו. יש חיבור בלתי ברור ועמוק, סמלי ותוכני אל כל אחד ממאגרי הסיפורים המתקשרים אל המזוודות הישנות, אל הספרים העתיקים עם כריכות העור, אל האביזרים האישים כמו המשקפיים. בכל עבודותיה של אורית הופשטיין יש תחושה חמה של תיעוד זיכרון של סיטואציה ומצב של חלל שנעזב לפני דקה ממש, של תיעוד חסרונן של דמויות שעזבו לרגע את החדר ותיכף ישובו אל החיים.
פיטר ברוק, הבמאי הבריטי הנודע כותב בספרו "החלל הריק", כי משמעותו של הריק והחסר בחלל חיינו חשוב לא פחות מהקיים והנראה, החידלון והלא קיים יכול להפוך  למרכזי ומשמעותי ביותר במסכת קיומנו. אורית הופשטיין מתארת השתקפויות רבות של מציאות התרחשותם של סיפורים קטנים, של דרמות יומיומיות איתן אנו יכולים להזדהות. בכל הדימויים המתגלים אלינו יש משהו חסר ולא נמצא, יש ערגה לחלק שאינו מושג, בלתי ניתן להגיע אליו, משהו בלתי גשמי הניתן למישוש ולנגיעה. ההשתקפות מזהה את הקיים, ממסגרת את האפשרי, אך בעת והעונה אחת גם מצביעה על חסרונו. יש כאן חיבור עמוק אל דרמות מסעירות הנשארות מוצבות קיימות אך לא מושגות.
בתערוכת "הנעדר הנוכח, הכיסא הריק" במוזיאון תל-אביב כותב האוצר מרדכי עומר בפתח המאמר המלווה את קטלוג הפרויקט "ככול שחלף הזמן מאז ראשית המאה העשרים שבה נמצאו עדיין אמנים שהאמינו, כמו מאטיס, באמנות שתרגיע את האדם ותשלים אותו כמו "כורסא רכה" – הלכה ודעכה האמונה באפשרות של השלמת האיזון בין הכורסה לאדם המאכלס אותה". אצל אורית הופשטיין קיימת עדיין האמונה הזו, ויש שימוש ברור ומוחלט באביזרים ובחפצים שתפקידם ליצור מתח והיזון חוזר היוצר הקשרים של זיכרון וערגה לריחות, לטעמים, לאווירה של פעם, לגעגוע אל הלא קיים. דווקא ההזדהות עם המוכר והרחוק, גם אם אינו בנמצא, היא העשויה ליצור את היחס האמפאטי הנצרך כל כך לבניית השלמתו של החסר.
התרגום  הקונבנציונלי של הצורות והאובייקטים בהם עושה שימוש אורית הופשטיין לתיעוד תחושותיה מוצא לעצמו ביטוי ייחודי בסדרת צילומי הבובות וחלקי גופן. הצילומים הכל כך מדהימים ומרתקים כאחד מביאים את שירה של דליה רביקוביץ' "תינוק לא הורגים פעמיים" לידי תרגום אפשרי, לפחות בעולם דמיוני האישי: "והילדים היו כבר מונחים בשלוליות הסחי. פיהם פעור, שלווים. איש לא יגע בהם לרעה. תינוק לא הורגים פעמיים". זכור לי ביקורי הראשון באושוויץ בו חזיתי בערמות המזוודות של הנידונים למוות במחנות ההשמדה, לצד חלק מהן היו מצורפים חלקי גוף של בובות. האסוציאציה הראשונה המתקבלת בצפייה בעבודות אלה הנה קשה מנשוא. דימויים הלקוחים מתקופת השואה מתערבבים בתמונות מה"דיבוק" המיתי של אנסקי, סצינות מתיאטרון הדממה של תדאוש קנטור הפולני עם צילומי עבודות מוקדמות של ג'וזף בויס. אין טוב מהמשוררים לתת ביטוי לתחושות במילה. רוני סומק קובע "והצהוב, במילון השמימי של אלוהים, הוא ירח הנהפך בלילה לערסל של כוכבים..." אורית הופשטיין מחפשת נשמה טועה, נשמה אובדת בין קבוצות של כוכבים הנעות מעלה מעלה בשמיים. הצופה מצטרף למסע היולי זה, נוטל חלק בחוויה של שיטוט בתוך מאגרי כאב בלתי מוסברים. הצבעים המונוכרומאטיים שבהם עושה הופשטיין שימוש בצילומי האובייקטים שלה מעצימים עוד ועוד את החוויה המיסטית האופפת את עבודותיה.  

בעניין החוויה המיסטית הקשורה לבבואתו של האדם – לאינטרפרטציה האישית של אורית הופשטיין – המעבירה אלינו את תצלומי עצמנו הנשקפים מן המראה – מעין תרגום דוריאן גריי מקורי משלה – אי ניתן להבינם אולי מבלי להביט אל תרגומיה של הקבלה אל נבכי הנפש המוקרנים מן הפנים אל החוץ.
"האדם מטבעו הוא רצון לקבל, ואין בידו כל אלטרנטיבה אחרת אלא לרצות לקבל, וכמה שיותר. מה שמעלה את השאלה, מדוע קיים בו הדחף להביא ילדים לעולם? הרי כאשר אינדיבידואל שרוצה לקבל לעצמו בלבד מביא ילדים לעולם, שלהם הוא חייב לתת בלי סוף, הוא פועל נגד רצונו ונגד מהותו". מפרט אלי לייטמן בספרו "מבט לקבלה". אני מנסה לרדת אל מהותה של נדידתה של אורית הופשטיין למקומות רחוקים על פני תבל במטרה למצוא את נפש הילדה בין מתווים עלומים והרי גורל המצויים בספירות כל כך מרוחקות ואחרות. יש מצידה עיסוק ורצון לאמץ, לשמר לחבק את זיכרונותיה האישיים לבדה - ולעומת זאת - יש לעיתים מעין "החצנה של רגשות" באמצעות הצילום ה"אובייקטיבי" משהו - הגורמת לכאב לבעבע החוצה, לרתום אליו גורלות אחרים ולצרף אותם למסע החיפוש הסיזיפי וחסר הסיכוי. "העניין הוא, שיש כאן חלק השייך לדרגת החי, וחלק השייך לדרגת האנוש, ולא יותר מזה. הרצון להביא ילדים לבטח לא מגיע כתוצאה מהתקשרות או מטרה עליונה, אלא הוא דבר גופני לחלוטין. הבורא יסד זאת בתוך הטבע כדי שיהיה המשך לבריאה, שיהיה ריבוי גלגולים, ושעל ידי הגלגולים נתקן את עצמנו". ההשתקפויות של צילומיה של אורית הופשטיין מציגים לנו הצופים, מעין אלטרנטיבה של "תיקון" בעצם המבט שהיא מאפשרת לנו להביט על ואל עצמנו.
צילום אחד מהסדרה נוטל את המעמיק לצפות בו שוב ושוב למסע מופלא של חלום מרתק. זהו הצילום המציג דרך עלומה, דרך כפרית בלב הטבע, אמצע של מסע מבלי לדעת את סופו אך גם מבלי לזהות את תחילתו. הדרך מעוצבת בין היתר בשדרת עצים בעלי נוכחות חזקה. יש מעין שלווה סטואית מלאכותית באותה דרך פסטורלית המובילה לאין מקום. "לאט נמחקות הדמויות הדהות, אחר כך נמחקים הפגמים, אחר כך באה שמש בחצות הלילה, גם את הפרחים הכהים אתה זוכר..." מוסיפה דליה רביקוביץ' בשירה "אתה בודאי זוכר". אורית הופשטיין משתמשת בצילום על מנת ליצר בעולמנו ציורים של בבואות קיימות ובבואות הנוצרות על ידה באמצעות יצירותיה. הנסתר מקבל כבוד של קיים והכאב הופך לחלק בלתי נפרד מהקיום. תערוכתה הנוכחית מהווה מסע מפליא אך מצמרר באותה מידה, מסע אישי ואוניברסאלי, השייך אליה, אך לא רק אליה, מסע שקשה לשכוח אותו והזיכרון האופף את עצם קיומו הוא נכס כוללני ומשותף לכולנו.

דורון פולק
מוזיאון האמנים ישראל
חורף 2007