האוירה המקדמת את פני הצופה בעבודותיה של דליה בכר הינה אמביוולנטית ומתעתעת. במבט ראשון פוגש הצופה עבודות מינימליסטיות בצורה ובצבע, הרבה לבן ונגיעה באפורים, איפוק רב וצניעות, רמיזות עדינות והרבה אוויר.
מבט מעמיק יותר מגלה בהדרגה רבדים רבדים של משמעויות.
מה שנראה בתחילה כפשטות מעודנת, מתגלה כמורכב וטעון, כגלי ים שקטים שתחתם רוחשת פעילות סוערת ורבת משמעויות. הצופה המתבונן יגלה בתוך הלבן  את הספקטרום על כל מגוון צבעי הקשת, בעוצמות גדולות בהרבה ממה שנדמה תחילה.  

 עבודותיה של בכר בסדרה זו עשויות  משני חומרים עיקריים – אבק ואורז. הפער הויזואלי בין החומרים אינו כה בולט, לשניהם צבע בהיר ומינורי, מירקמי האבק הרכים והקטיפתיים, גרגרי האורז הקטנים, שני החומרים משתלבים עם המצע הלבן עליהם הם מונחים ומשדרים שקט וזרימה. אולם דרך הממד הכמעט בלתי קיים של החומר, פורסת בכר תהיות קיומיות ואמירות נוקבות הן במישור האישי והן בקולקטיבי.

הבית משמש את בכר כנקודת מוצא אישית, בו היא מוצאת את שני החומרים.
בתוך הבית הן כפשוטו והן על כל משמעויותיו הרעיוניות והסימבוליות, היא מחפשת את נקודות החיבור, את נקודות השוני, את ההקשרים האישיים ואת הסמלים הכלל אנושיים. נקודות ההשקה והשוני פרושות על פני קו אנכי החודר פנימה מן הרבדים הפשטניים שעל פני השטח אל תוך הרבדים הרעיוניים והרוחניים העמוקים או הגבוהים יותר.

האבק - חלקו מגיע ממציאות קרובה וחלקו ממחוזות רחוקים, קיים בחיינו  כחומר בלתי מזוהה הנמצא מונח בכל מקום, כחומר המצטבר עם הזמן  ומהווה ליכלוך ומטרד. אך שכבות האבק נושאות בתוכן מיקרוקוסמוס של עולם שלם. הוא מורכב מחלקיקי  חומרים שהגיעו מן העולם שבחוץ – חומרי טבע וחומרים תעשיתיים שהתפוררו  ומחלקיקים של החיים בבית – תאי עור שנשרו, שיער או סיבי טקסטיל ומהווה שרידים מעולם של חומר, בהם מוצאת בכר   אינפורמציה שוקקת  על החיים. מאידך גיסא, היא בוחנת דרכו את הקשר למהות האדם, על קטנותו ומגבלותיו ועל ארעיות חייו.
מתוך תפילת "ונתנה תוקף" הנקראת ביום הכיפורים, היא מביאה את הקטע
הבא: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר. בנפשו יביא לחמו. משול כחרס הנשבר. כחציר יבש וכציץ נובל. וכצל עובר. וכענן כלה. וכרוח נושבת. וכאבק פורח. וכחלום יעוף." האבק הוא כינוי לדבר מועט, שחוק, גרגרים הנישאים ברוח ושבים, רובצים, נחים ומצטברים ושוב מתפזרים. בכר אוספת את האבק בזהירות ובתשומת לב ונותנת לו צורה חדשה. האבק הנפסד משמש כחומר גלם בעבורה  והיא נופחת בו רוח חדשה.  
במובן המופשט יותר, פותחת סדרת עבודות זו של דליה בכר, דיאלוג רחב  על מספר נושאים. התבוננות במהותו של האבק מגלה שהוא נמצא בכל מקום גם כשאיננו  מורגש, ונוכחותו המצטברת מסמנת זמן. זהו חומר המכיל זיכרון על מציאויות שהתכלו ונעלמו והוא נמצא בתהליך של נדודים ומעברים בזמן.   הקשרים נוגעים בארעיות החיים, במהות השינוי והקשר שלו  לממד החומר בתוך ממד הזמן, בתהליך אינסופי של טרנספורמציה - התכלות והתגבשות חדשה. תחת עקרון הטבע עובר החומר בחלוף הזמן, תהליך של התבלות, התכלות והתפוררות. בממדים אחרים, מרמזת בכר, אין זה סוף פסוק. 

כאנטיתיזה משתמשת בכר באורז, ליצירת עבודת קיר ומיצב בחלל. עבודת הקיר
מופשטת ועשויה ממאות גרגרי אורז המודבקים על גבי בד לבן טבעי, בתהליך סיזיפי הדורש אין סוף סבלנות, ריכוז ודיוק. התוצאה נראית כרקמה עדינה של לבן על לבן. בחלל מוצב שולחן ערוך ועליו צלחות המכילות כל אחת סיפור אחר,  אותו היא מספרת דרך הצלחת והאורז.
בניגוד לאבק, שריד חסר משמעות של חומר, משמש האורז כמאכל בסיסי ומן המזינים. כפי שהאבק הוא תמצית של חומר, ובעצם כמעט רק זכרון של מידע מן העבר, כך האורז – תמצית של מאכל, הטומן בחובו כח עתידי. הוא ערום מכל גירוי לעין ולחך, צנוע ופשוט בצורתו, צבעו וטעמו, אך מכיל בתוכו פוטנציאל של אנרגיה, העתיד להתממש כשיגע לתכליתו וישמש כמאכל. 
האורז פותח עולם שלם של אסוציאציות על ביתיות ומשפחה, הזנה וקיום הגוף, על האכילה כטקס והקודים המשפחתיים הנלווים אליו (מה שמועצם בעבודת השולחן הערוך), על חיסרון ומילוי, על סמלי מעמד ותרבות ועל הקשר הריגשי לאכילה ומנהגיה. בתוך מכלול זה מוצאת ובוחנת בכר חוטים מקשרים של בית ומשפחה, אורח חיים, אירועים משמעותיים וזכרונות בסיסיים ופרטיים, ככח משפיע בחייה שלה ובחיי כל אדם.
מעל לכל אלה, נבחנים  תפקידיו של המאכל כמספק חיות ואנרגיה, כמו גם משמעויותיו הרוחניות. מהו מאכל? (אותיות מלאך =  שליח), מה ניתן להבין מתהליכים יומיומיים של אכילה, עיכול, הנאה וכד', מה יש בתהליכים אלה מעבר לסיפוק צרכי הגוף ומה הם מייצגים בעולם רגשי ורוחני. בכר מעדיפה להשאיר את השאלות ללא כיסוי של צבעים המענגים את העין, או כל פיתוי ויזואלי אחר. הלבן  משאיר את התוכן חשוף וקורא להישיר מבט ולהתבונן בו. מחד הוא מסמל סוף אך מאידך, פוטנציאל להתחלה חדשה והוא מכיל בתוכו הכל. זהו עולם סמוי מן העין, תחתיו רוחשת מציאות בלתי נראית. רחש המים הנשמע ברקע מביא את קול החיים ומעצים את הרעיון שהדברים נשמעים גם כשאינם נראים.

יפעת בן-נתן