תערוכה חדשה- תערוכת אסתי מאיר בתיאטרון ירושלים, אכסדרת תיאטרון שרובר.

"והשמיים התרוקנו"- אסתי מאיר

אוצר- דורון פולק

התערוכה מ- 15.11.07 עד  15.12.07

פתיחה חגיגית 25.11.07 ט"ו חשוון, בשעה 19:00 

דברי פתיחה ד"ר צביה ולדן, מכללת בית ברל.

אסתי מאיר, אמנית ישראלית המתגוררת ויוצרת בקנדה, בישראל היא שוהה בבית הוריה בכוכב יאיר, יוצאת, כבת הדור השני לניצולי השואה, למסע אישי טעון וכבד אל נבכי העבר של אותה תקופה טראומתית איומה. באמצעות סדרות ציוריה היא מתחקרת את רגשותיה, מעלה שאלות ותהיות, מנסה לחוש, להתייחס, ללמוד ולהנציח זיכרונות ורשמים שיאפשרו לה לא לשכוח לעד.
הפרויקט נערך לזכרם של סבה וסבתה - מוריץ מאיר שנספה בשואה  ורוזליה (וינקלר) מאיר.
אסתי היא בתו של השגריר בדימוס יצחק מאיר, מאיר היה שגריר בבלגיה ובשוויץ וחזר אל זירת המלחמה שנים רבות אחרי שניצל בימי המלחמה, כילד עם אמו ואחיו.
"סוויטת השואה מוקדשת לזכרו של סבי מוריץ מאייר, שנספה באושוויץ בספטמבר 1943, ולסבתי הגיבורה רוזליה וינקלר-מאייר שניצלה והצילה את בניה, ובכך העניקה חיים גם לבניי שלי".                                                                                          אסתי מאיר
אסתי מאיר מציירת תמרורי זיכרון
"הוא קורא : המתיקו לנגן את המוות, הוא רב אמן מגרמניה, הוא קורא: הקדירו את צלילי הכינור ותעלו כעשן באוויר, אז יהיה לכם קבר בענן, שם לא שוכבים בצפיפות"

מתוך "פוגת המוות" לפול צלאן

סיוטי ההווה הקשורים במראות מתקופת השואה, שהועברו על ידי הדור הראשון של השורדים הנוכחים והסובלים מזוועת השואה עצמה אל צאצאיהם, אנשי הדור השני והשלישי, הם הבסיס לעבודותיה המצמררות של אסתי מאיר. עבודותיה המעוצבות כסמלים ויזואליים מנוכרים אמורות להיטמע בקרבנו הצופים ולהפוך את האינפורמציה הידועה לנו לנכס קבוע במאגר הזיכרון האישי שלנו. ציוריה מגייסים את כוחות האינטלקט ומושגי הצבירה הידועים לנו והגנוזים במוחנו לצד רובדי המשקעים הנפשיים בלבנו – מחברים אותם ויוצקים משא אטום,כבד ובלתי מחיק שאמור ללוותנו כל חיינו.
מה לא נאמר או צויר על השואה  האיומה. מה ניתן עוד לומר היום - מגובה של למעלה משישים שנות טראומה לאומית, שנות חושך המתהווה ונהפך לאיטו לאור, מגובה של למעלה משישים שנים דוויות, שחלפו מאז תום המלחמה המסויטת הזו ושבעקבותיה הוקמה המדינה היהודית הראשונה מזה אלפיים שנה. נראה, שמה שנותר הוא העיבוד האישי, הקרוב, האינסופי של המפץ הפרטי של קרובי הקורבנות של הטרגדיה האיומה הזו, של יקיריהם של בני הדור הראשון, שחווה את השואה על בשרו. אין די לסיפורים הפרטניים האלה, אין סוף, אין גבולות, אין תום ואין מחיר. כל עוד יהלכו על קרקע העולם אנשים שהיו עדים לאותה שואה בלתי מובנת של העם הנרדף הזה – כל אותה עת - תהיה לגיטימציה לדוש יחד עמם עוד ועוד בשדות האמנות, המתרגמת תחושות והוויות רגשיות של אנשים, של קרובי משפחה. כל עוד הם קיימים ונושמים, תהיה מובנת החרישה הסיזיפית הזו לנסות ולהבין, לנסות להסיק מסקנות, לנסות ולהנציח את אותם אבסורדים סוריאליסטיים.
הסופר והעיתונאי יונתן אמיר כותב ב"חוסר סדר מאורגן" על ייצוג השואה באמנות: "לא פשוט לתרגם עדות, זיכרון, חוויה פרטית או קולקטיבית הקשורה בשואה, לכדי תוצר אסתטי בעל ערך מוסף. מכיוון שמה שהתרחש בשואה נותר בלתי מובן ומפוענח לאשורו, ומשמש עד היום כמקור בלתי נדלה לויכוחים היסטוריים, פילוסופיים, תיאולוגיים ואף מדעיים".
אסתי מאיר יוצרת סדרה של ציורים אמפטיים החודרים לרובדי הרגש ומתרגמים בשפת קודים של צורות ומבנים אקטואליים ומודרניים את אותן חוויות אישיות. העבודות משמשות כתמרורים מתומצתים, כתווים או אותות קונבנציונאליות המסמנות מקומות וזמנים בלתי מובנים ואפשריים בעברו של העם היהודי. הסיכוי הנו, כי מי שעובדות אילו יחרטו על לוח ליבו יוכל מעתה לקבל מסקנות ולפעול באופן אישי נגד אותן עוולות אחרות וחדשות לכשיתקל בהן.
על פי מאמרו של אמיר נראה, כי כל תיעוד אמנותי הופך למעשה לפרשנות וכל ייצוג חשוד ב"אמנותיות" מתוך השתייכותו, לדבריו, לחרושת התרבות, על כן הצגה "ריאליסטית" של מאורעות הקשורים בשואה נוטה לעיתים לגלוש לפורנוגרפיה וסחטנות רגשית, בשעה שעיסוק "מרומז" בנושא עלול לנסוק לספירות מהורהרות עד כדי ניתוק.   
כל עיסוק בתיעוד אמנותי של השואה מסוכן מראש ומסכן את היוצר בעמידה מול ביקורת כפולה הן של אלו שעברו את המאורעות והן מצדם של אלה האמורים להתרשם מהם באמצעות אותן יצירות. מן   העבר השני חשוב לטעון ולהבין, כי נוכח כמויות החומר והאינפורמציה שהועברה אלינו לאורך כל השנים יש סכנהשל אדישות מצטברת, של התרגלות לעמדות שגרתיות הקשורות בעובדות המצמררות הללו. דווקא כאן המקום לנסות ולהכין שפה אחרת, שפה חדשה, יצירתית ומודרנית שתדבר אל בני הדור הנוכחי בצבעים ובצורות המוכרות ונהירות לו. משה צוקרמן בספרו "חרושת ישראלית" טוען בנוגע לייצוג השואה: "מה שהולם אינו יעיל, ואילו מה שיעיל מכוון (באורח אופטימאלי) לתכלית לא הולמת". ואכן יש בעייתיות רבה בעיצוב ייצוגי השואה באופן אמיתי, אותנטי ומובן.
נוהגים לצטט את האמן משה קופפרמן שהיה עצמו ניצול שואה ואמר: "התמונה נוצרת בהווה מסוים, אלא שהדור לעולם אינו משוחרר ממטען העבר. תהליך זה מכניס את ממד הזמן אל תוך הציור, וכך גם את ההיבט הארכיאולוגי שקשור בזיכרון. מה יכול להיות יותר מהתכתבות עם הזיכרונות?". לדבריו, הציור משמש תיעוד ממשיך וחי לעובדות.... "זוהי בנייה על הריסות שצצות בכל פעם מחדש". 
אסתי מאיר בונה מחדש מרקם של זיכרון ויזואלי ייחודי משלה ובכך מדגישה את חלקה במלחמה לא לשכוח, את תרומתה למאבק הקולקטיבי לתזכר בכל עת את מהלכם של הדברים והזוועות שהשפיעו על בני משפחה לאורך שנות חייה.

דורון פולק, מוזיאון האמנים, חורף 2007

לא הייתי "שם". נולדתי אחרי השואה למשפחה שבניה סירבו-בשתיקה לדבר על החוויות והאובדן שחוו. גדלתי ברגשי אשם על מזלי הטוב, על החום והשפע במזון בהם זכיתי, על המחסה אותו קבלתי כמובן מאליו, על החופש ואור השמש מהם נהניתי, על האחיות והדודנים החיים, לידיעתי, בלא צל של איום.
ואיש לא סיפר לי על "זה" ולא כלום.  ברגע שיכולתי לקרוא, התחלתי לעיין בספרים ובתצלומים שנשאו אותי ל"שם", הפכו אותי לקורבן בעקיפין, ועזרו לי להבין את האנחות, המבטים החלולים המתמשכים, הדמעות סביב שולחן סדר פסח, הצווחות שבקעו בלילות מבני משפחתי המסויטים. אף שמעולם לא יכולתי לגעת בכאבם, לא נואשתי מלנסות. קראתי אינספור מסמכים וזיכרונות, צפיתי בכל סרטי הווידיאו והקולנוע שהצלחתי לאתר.   כמו רבים מבני דורי, תמיד אני צמאה לעובדות ורעבה לתחושות של "להיות שם".
כישראלית החיה בקנדה, ניסיתי לגרש את שדי השואה שלי דרך אמנותי, בהכנת גוף עבודות המעביר את חווייתי האישית כבת הדור השני לניצולי השואה. השואה גרמה למותם המתועד של יותר מ-6 מיליון, ועוד אינספור שלא תועדו.   היא אף גרמה למותם הווירטואלי – מות הנפש – של בני הדור השני. השואה עודה מהדהדת בזיכרונות דהים, אולם היא מהווה גם כאב חי ומתמשך. בעוד הדור המבוגר מתייסר ללא הרף מזיכרון עברו החי, סובלים אנו, הצעירים, מן התוצאות - באופנים שנחקרו מעט מאוד עד היום.
כה רבים אנחנו האוצרים כאב דומם, ויש לשמוע אותנו.

אמנותי היא ניסיון להתמודד עם מורשת השואה באופן עכשווי. זו זעקתי האישית באפלה, מעין קריאת השכמה לאנושות. אם לא נזכור, אם נחדל להזכיר לעולם את היכולת לעולל מעשי זוועה לא-אנושיים, ברור ככל שזה יהיה, ואשר מתרחשים עדיין, למרבה הפלצות, בדארפור, ברואנדה, בקונגו, בארמניה, במזרח טימור, בקוסובו – ימשיך חזונו של הובס, "אדם לאדם זאב", ויתגשם שוב ושוב לעד, ויהיה המורשת הנוראה שנועיד לצאצאינו.

סוויטת השואה חוקרת חוויות ומצב תודעה של קורבנות ומקרבנים בשואה. יש בה נופך היסטורי, מוסרי ופוליטי בעליל. ניתן לסווגה כניאו-רומנטית, כמדגישה את הרגשי והסובייקטיבי על פני הרציונאלי.
יצירת אמנות טובה חייבת, לטעמי, להעביר אמת אוניברסאלית המתעלה על אירועי השואה ומדברת על  "אדם לאדם זאב" כרעיון כללי א-היסטורי, המרחיק מעבר לאירוע מסוים, למערכת ערכים מסוימת, סיפור מסוים, גם כאשר הנרטיב עליו היא נשענת מעגן את הציור בפרשייה מסוימת.

האמנות שלי נסערת, שיפוטית במתכוון, טעונה. היא מבוססת על עובדות היסטוריות אך מושרשת כאן ועכשיו, בצורות עכשוויות מוכרות, כדי לגרום לצופה לחוש מעורבות רגשית, כמו שואלת: איך הייתם אתם מרגישים? מה הייתם אתם עושים בנסיבות דומות? ולו הייתם אתם שם? אני שואפת לערב את הצופה ביצירה, לאתגר ולהתעמת עם הקהל, לשבור את השתיקה הנתעבת של העומדים-מן-הצד.
אני מאמינה שחובה עלינו לרתום את כישורינו וכוחנו בניסיון להאיר את החושך, להפוך את העולם למקום טוב יותר. זו אחריות המוטלת עלינו על ידי הנספים והדורות הבאים, אשר לאלה ואלה כאחד אנו אמורים לתת דין וחשבון. תיקון עולם אינו ספורט לצפייה – על כל אחד ואחת מאתנו לחפור עמוק בתוך עצמנו ולשאוף לשפר את העולם בפועל. באינפרנו של דנטה, המקום הלוהט ביותר בתופת שמור לאלה אשר בשעות הקשות ביותר של משבר מוסר שאפו לשמר עמדה ניטראלית.   לאחר שקמנו כעוף החול מתופת השואה, עלינו לחתור – כל אחד לחוד וביחד כאיש אחד – לעתיד נאצל של צדק, חמלה ומעשים טובים. "עלינו להשמיע את זעקתם הדוממת של אלה הסובלים כיום ממחסור, מרעב, מחולי, מחוסר-אונים ושלילת חירות" (הרב יונתן זקס, 2002, "The Dignity of Difference", עמ' 11). זיכרון העבר שלנו מחייב אותנו שלא להתנער מאחריותנו לעתיד. השיח שלנו עם העתיד תלוי בהיכרות מקרוב עם מורשת העבר, ואני תקווה שאמנותי תהווה כלי הולם בהקניית המצווה תיקון עולם לדורות הבאים.
הציורים שבסוויטת השואה מגוונים בסגנונם אך אחידים ברגש העז שבו נוצרו. השתמשתי בגווני אדום, לבן ושחור – עירוב המתכתב עם צבעי דגל הרייך השלישי, אך מטלטל את החושים. הצבעים העזים, התנועות המהירות והחדות, כל אלה משדרים זעם, שנאה והתרסה. אני תוקפת חזיתית את החושים בזעקת   "אני מאשים!" אישית כלפי האנושות. אני שואבת השראה מהאקספרסיוניזם הגרמני ביצירת דימויים דרמטיים תוך סערת רגשות להעברת תוכן סימבולי. נולדה, הקל, דוקס, בקמן, פכשטיין, קנדינסקי, קולוויץ – כולם עמודי תווך ב"מגדל הציור" שלי, אולי כמחווה דוממת ליצירתם שהוגדרה כ"מנוונת" ונאסרה על ידי הבורים הנאצים. אני מושפעת גם מטיפולו של מרק רות'קו באור ושטחי צבע, מקליפורד סטיל והאופן שבו הוא מעביר אנרגיה כהפשטה מוחלטת, מברנט ניומן בזיקוק הפיוטי של הצורה. אני מגלה קרבה אדירה למורשת האקספרסיוניזם המופשט, הקרובה לנושאים הפוליטיים/רגשיים בהם אני נוגעת, ותובעת מן הצופה התמצאות בנושאים אלה ובפירושים החזותיים שאני מציעה.בציוריי עובר חוט של הרהור - הם מעוותים את המציאות כדי להניב תגובה רגשית, וכרוכים בנרטיב רגשי פתוח, חזק ופוליטי.
סדרת 50 הציורים כמו הצטיירה מעצמה בתוך שבעה חודשים בלבד. הם פרצו מתוך פנימיותי, והותירו אותי תדיר קצרת-נשימה ומותשת גופנית ורגשית כאחת. הרגשתי כאילו יד נעלמה מכוונת את מכחוליי על פני הבד, ואיזו מוזה נסתרת לוחשת באוזניי, מכתיבה את פעולותיי. אם הייתה מטרה בהולדתי המקרית, הריהי הציור. ונולדתי לצייר את סוויטת השואה. זה היעוד לו נשמעתי בלית ברירה. כמו נבחרתי, נועדתי לצייר בשירותו של כוח גדול ממני. רוחות המתים וזיכרונותיהם החיים ביקשו ממני להיות להם לקול, להתפלל בשמם, לשזור אותם בחזרה אל תוך מרקם המציאות ממנה נעקרו.
השנה שבה יצרתי את סווטת השואה גבתה ממני מחיר כבד אישית ונפשית. שקעתי בתיעוד הזוועות עד כדי כך שכמעט נבלעתי בתהום. נדרשו ממני מאמצים רבים ומדיטציה כמו-זנית כדי לצאת בלא פגע מן המסע, גם אם היה חוויה מטהרת. ברצוני להודות למשפחתי על תמיכתה בחיפוש שלי, ועל כך שהחזירה אותי לחיקה האוהב כאן ועכשיו. לבעלי רוברט הפט שאפשר את המבצע הזה ועמד לצדי באהבה, לבניי נתנאל וגבריאל שגילו הבנה וסייעו, להוריי יצחק ורבקה מאיר שהתבוננו בכל ציור ועזרו ליילד אותו  בתבונה ואהבה שאין-שני להן, לאחיותיי אפי וחיה'לה שידעו כל חייהן שאצייר את השואה – לכולכם  תודות אין-קץ. תודה מיוחדת לפרופסור רוברט הולנד, מורי מאוניברסיטת קונקורדיה, שביצירתיות ובחכמה רבה עזר לי לנווט את חזוני ולהגשימו. לידידתי ריסה קדאנר שהאמינה בי, ולמורתי הרוחנית ברברה נירנברג שעזרה לי לפרסם את סווטת השואה – תודה, תודה, תודה.

אסתי מאיר  מונטריאול, 2007