קארל יאספרס
אורח-חיים פילוסופי
   
  חיים על-פי סדר אוכייקטיכי וכפרט
  היציאה  מחשיכה, אובדן ושכחה עצמית
  מדיטאציה
  תקשורת
  פירות ההכרה
  קביעת יסוד, ניסוי, הלימוד לחיות והלימוד למות
  כוחה של מחשבה
  ההיפוכים
  היעד
  
  
חיינו היו מתפוררים ומתמוססים אלמלא היו מושתתים על סדר כלשהו. בחיי היום-יום עליהם למצוא משען בתוך מכלול, להבנות במרקם של עבודה, של הישגים ורגעי התעלות; להתעמק תוך שינון. אם יקרה כזאת, יהיו חיינו חדורים בהלך-רוח המתייחס למשמעות, גם אם העבודה חד-גונית כאשר תהיה. אז נהיה כמו מוגנים בתוך מודעות עולמית ועצמית, נחוש את היסוד שלנו בהיסטוריה שאנו חלק ממנה, ובחיינו אנו על-ידי זיכרון ונאמנות.
 סדר כזה יכול לבוא אל הפרט מתוך העולם שבו הוא נולד, מתוך הדת, שמניעה ומעצבת את הצעדים הגדולים מן הלידה עד למוות ואת הצעדים הקטנים בחיי היום-יום. הפרט רוכש אז בכוח יוזמתו העצמית את כל הנגלה והמצוי בסביבתו. לא כך הדבר בעולם מתפרק, בו פוחת האמון במסורת, ובעולם שמתקיים רק בתוך מסגרת חיצונית, שאין בו סמליות והתעלות, בו נעזבת הנפש בריקנות שאינה מביאה סיפוק לאדם אלא מפקירה אותו לתאווה ולשעמום, לפחד ולאדישות.
אז הפרט יכול לסמוך רק על עצמו. באורח-חיים פילוסופי הוא מנסה לבנות בכוחות עצמו, את מה שהסביבה אינה מספקת לו עוד.

 הרצון לאורח-חיים פילוסופי נובע מן החשיכה בה שרוי הפרט, ומן האובדנות כשהוא מביט ללא אהבה אל תוך הריקנות כביכול, מן השכחה העצמית כאשר הוא נשחק בתוך עיסוקי העולם, כאשר הוא מתעורר לפתע בבהלה ושואל את עצמו: מה אני, מה אני מחמיץ, מה עלי לעשות ?
אותה שכחה עצמית מוגברת על-ידי העולם הטכני. מתוכנן על ידי השעון, מחולק למלאכות מרתקות ולמלאכות מכאניות, שפחות ופחות מספקות את האדם בתור אדם, מביאה השכחה העצמית למצב הקיצוני, בו חש האדם עצמו כחלק של מכונה, שניתן להחליפו בכל עת ובכל מקום, וכאשר הוא מוצב ברשות עצמו, הוא מרגיש באפסיותו ואינו יודע מה עליו לעשות עם עצמו. ואם זה עתה הוא החל להבין את מצבו, שואף הגולם של העולם הזה למשוך אותו מחדש לתוך המכונה הזוללת של עבודה ריקנית ועינוג ריקני.
אבל הנטייה לשכחה עצמית טבועה בטבע האדם. דרושה תנופת עקירה עצמית, שמא ייטמע האדם בעולם, בהרגלים, בדברים הנראים כמובנים ללא מחשבה, במסילות נוקשות.
חשיבה פילוסופית היא ההחלטה, להחיות את המקור, למצוא את הדרך חזרה אל עצמך ותוך פעילות פנימית לעזור לעצמך ככל האפשר.
בקיום אמנם החובה הראשונה והבולטת היא : ליישם תפקידים ודרישות של יום-יום. אבל לא להסתפק בכל אלה, אלא לחוש בעבודה ובהתמסרות לתכלית כשבילים אל השכחה העצמית ובכך לחוש אותם כהתחמקות ואשמה, זהו הרצון לאורח-חיים פילוסופי. וכמו-כן : הרצינות שבניסיון עם בני-אדם, עם עושר ופגע, עם הצלחה וכישלון, עם האפל והנסתר. לא לשכוח, אלא להטמיע אל קרבך, לא לסטות אלא לעבד בתוכך, לא לגמור ולהסתפק בכך אלא להבהיר, זהו אורח-חיים פילוסופי.
שתי דרכים לו : בבדידות המדיטאציה על-ידי כל צורה של התבוננות - ועם הזולת התקשורת בכל צורה של הבנה הדדית תוך פעילות משותפת, שיחה משותפת, שתיקה משותפת.
  

בשביל בני-האדם, אותם רגעים יום-יומיים של התבוננות עמוקה הכרחיים הם. בעזרתם אנו מתוודעים אל עצמנו, פן תתפזר ותיעלם לגמרי נוכחות המקור הראשוני בתוך ענייני דיומא.
מה שמקיימות הדתות בפולחן ובתפילה, לכך קיימת הקבלה פילוסופית בהתעמקות המפורשת, בהתכנסות פנימית עם הקיום. התכנסות כזו יכולה להתקיים בזמנים ורגעים שבהם אנו פנויים מעיסוק במטרות העולם, רגעים שבכל זאת אינם משאירים בנו ריקנות, אלא יוצרים מגע עם החשוב והמשמעותי, יהיה זה בבוקר או בערב או בשעת ביניים.
להתבוננות הפילוסופית, בניגוד לפולחנית, אין אובייקט קדוש, אין מקום קדוש, ואין צורה קבועה. הסדר שאנו יוצרים למענה אינו הופך לנוסחה ונשאר פתוח לאפשרות של תנועה. ההתבוננות הזו, להבדיל מן הפולחן החברתי, היא התבוננות ביחידות.
מהו התוכן האפשרי של התבוננות זאת?
ראשית, ההתבוננות העצמית. אני משחזר לעצמי את מה שעשיתי, חשבתי וחשתי במשך היום. אני בוחן היכן שגיתי, היכן לא הייתי כן עם עצמי, היכן התחמקתי מאחריותי. אני רואה היכן אני מסכים עם עצמי והיכן ברצוני להגביר את כוחי. אני מתוודע לביקורת העצמית שלי וכיצד אני דבק בה במשך היום. אני דן את עצמי - ביחס להתנהגות מסוימת, אך לא ביחס למכלול של האני הנעלם ממני, אני מוצא עקרונות מנחים, קובע אולי מלים שאומר לעצמי בשעת כעס, ייאוש, שעמום ומצבים אחרים של אובדן-עצמיות, מלות קסם כביכול, תזכורות (כגון: שמור מידה, חשיב על הזולת, היה סבלני, יש אלוהים). אני לומד מן המסורת, המשתרעת מן הפיתאגוראים, הסטואיקאים והנוצרים ועד לקירקגור וניטשה, על כל דרישותיהם כלפי ההתבוננות העצמית, ומן ההכרה שהתבוננות זו אינה מושלמת ושלעולם קיימת אפשרות של הטעיה ללא גבול.
שנית, ההתבוננות המתעלה. בהנחיית מחשבות פילוסופיות אני ממחיש לעצמי את עצם ההוויה ואת האלוהות. אני קורא את צופני ההוויה בעזרת שירה ואמנות. אני מבהיר אותם לעצמי על-ידי המחשה פילוסופית. אני מנסה להמחיש את הבלתי-תלוי בזמן או את הנצחי בזמן, מנסה לנגוע במקור החירות
שלי ובכך בקיום עצמו, אני חותר אל מעמקי היסוד, לשיתוף-ידע עם הבריאה כביכול.
שלישית, נהרהר במה שעלינו לעשות בהווה. הזיכרון של חיי בחברה הוא הרקע, מולו מתבהר תפקידי הנוכחי עד לפרטי פרטים, כשאני מאבד את המשמעות הכוללת, בדביקות ההכרחית של חשיבה תכליתית.
  
את מה שאני משיג בהתבוננות לעצמי בלבד - אילו היה זה הכול - כאילו מאומה לא הושג.
כל דבר שאינו מתממש בתקשורת עדיין לא התממש, וכל אשר אינו מושתת עליה, תלוי על בלימה. ראשית האמת היא עם הזולת.
על כן תובעת הפילוסופיה: לחפש תקשורת ללא הרף, להעז ולהתקשר ללא היסום ; להקריב את ההצטדקות העיקשת שכופה את עצמה עלי ללא הרף בהסוואות שונות; לחיות בתקווה שבדרך בלתי צפויה של הקרבה עתיד אני לשוב אל עצמי.
על כן עלי תמיד לחשוף את עצמי לספק פן אצמד לעמדת ביטחון מדומה שמסוגלת כביכול להנחותני בוודאות. עמדה ודאית כזו היא הצורה המשלה ביותר של הצטדקות שקרית.
  
 אם אני מיישם את שלוש הצורות האלה של התבוננות - התבוננות עצמית, התבוננות מתעלה והתבוננות על תפקידי - וחושף עצמי לתקשורת בלתי-מסויגת, אז יתברר לי באופן בלתי-צפוי, מה שלא היה מתבהר לי בחישוב הגיוני: הטוהר של אהבתי, הציווי הנסתר והמעורפל של אלוהות והתגלות הקיום. בכך יתברר לי אולי השקט בתוך אי-שקט מתמיד של חיינו, האמון שביסוד הדברים למרות שואה נוראה, היציבות שבהחלטה בתוך גלי התאווה, האמינות שבתוך אשליות רגעיות של העולם.
כשאני מודע למכלול, שבו אני חי ובו אוכל לשפר את תנאי חיי, הרי ההתבוננות מקרינה אווירת יסוד הנושאת אותי במשך היום בעיסוקי האין-סופיים, אפילו כשאני נסחף אל תוך המנגנון הטכני. כי זוהי משמעותם של אותם רגעים, שבהם אני שב אל עצמי כביכול, למען תיווצר עמדת יסוד יציבה מאחורי נימות וקורות היממה, עמדה שתתמוך בי בעת מעידה, סטייה וריגוש, ותמנע ממני שקיעה אל
 

 בלימה. בזכותם קיים בהויה יחדיו זיכרון ועתיד, משהו שמקשר ויוצר המשכיות.
אז מתאחדים בחשיבה הפילוסופית לימוד לחיות ויכולת למות. בגלל אי-וודאות הקיום בתוך הזמן, החיים הם ניסיון מתמיד.
בניסיון זה קובעת ההעזה, להיכנס אל החיים, להיחשף אף למצב הקיצוני ביותר ללא כחל וסרק, לראות, לשאול ולהשיב ביושר ללא סייג. ואחר כך ללכת בדרכנו בלי לדעת את הכול, בלי להיאחז בדבר ממשי, בלי שהנמקה מטעה או ניסיון מדומה ישמשו אשנב הצצה כביכול שיאפשר מבט אובייקטיבי מן העולם הישר אל הטראנסצנדנטיות ללא קליטה של מלה אלוהית ברורה, אלא בצפנים של שפה רב-משמעותית, ובכל זאת לחיות עם הוודאות של הטראנסצנדנטיות.
רק אז נחוש בחיינו חסרי הוודאות שמצוי טעם בחיים, יופי בעולם, התגשמות בקיום.
אם חשיבה פילוסופית היא הלימוד למות, הרי היכולת הזו למות היא התנאי לחיים הנכונים. לימוד לחיות ויכולת למות - אחד הם.
  
התבוננות מלמדת את עוצמת המחשבה.
חשיבה היא ראשית מהותו של אדם. בהכרה הנכונה של העצמים אני מתוודע לעוצמת ההיגיון כגון בפעולות של חשבון, כניסיון עם הטבע, בתכנון הטכני. הכוח המשכנע בהיגיון, בהבנת הסיבתיות ובניסיון המעשי גובר, ככל שגובר טוהר השיטה.
אבל החשיבה הפילוסופית מתחילה בגבולות של ידע תבוני זה. חוסר האונים של ההיגיון מתגלה בעניינים החשובים לנו ביותר: בקביעת יעדים ותכליתיות סופית, בהכרת ערכים עליונים, בהכרת אלוהים וחירות אנושית. חוסר האונים מעורר למחשבה, שכאמצעי התבונה עולה על התבונה. על כן שואפת הפילוסופיה אל גבולות ההכרה התבונית כדי להלהיב את עצמה.
 מי שחושב שהכול גלוי לפניו, שוב אין חשיבתו חשיבה פילוסופית. מי שקובע שהתמצאות על-ידי מדעים זהה להכרת הקיום בכללו, נפל קרבן לאמונת-שווא מדעית. מי שאינו תמה, אינו שואל עוד. מי שאינו מכיר עוד בסודות, אינו מחפש עוד. הפילוסופיה מכירה במגבלות היסוד של אפשרויות הידע ופתוחה בפתיחות מלאה לבלתי נודע שמתגלה על גבולות הידע.
בגבולות אלה נפסקת אמנם ההכרה, אך לא החשיבה. הודות לידע שלי, תוך שימוש טכני אני מסוגל לפעול כלפי חוץ, אבל בחוסר הידע מתאפשרת פעולה פנימית, שבמהלכה אני משתנה. כאן מתגלה עוצמה שונה ומעמיקה, שאיננה מופנית בנפרד כלפי עצם מסוים, כי אם בקרבי מתהווה התהליך, שבו החשיבה והקיום מתלכדים. כאשר החשיבה הזו בתור תהליך פנימי נמדדת בעוצמה טכנית חיצונית - כמוה כאפס. היא אינה נרכשת כמדע שימושי, אינה מעוצבת לפי תכנית ויעוד, אבל היא מהווה הבהרה אמיתית וצמיחה של משמעות כאחת.
 התבונה (Ratio) היא המרחיבה את אופקינו, הקובעת עצמים, חושפת ממדי הקיום, אבל לבסוף היא גם מציגה בכל עוזה ובהירותה את מה שאינו נתפס על-ידה. בהירות התבונה מאפשרת את חדות הגבולות ונהיית למעורר של הדחפים האמיתיים, שהם בו-זמנית חשיבה ועשייה, פעולה פנימית וחיצונית כאחת.
הפילוסוף אמור לחיות על-פי תורתו. המשפט הזה אינו מבטא כהלכה את כוונתו. הרי לפילוסוף אין תורה במובן של הוראות, מעין רשימה שמסווגת מקרים יום-יומיים כמו חפצים על-פי שימושם או מצבים על-פי תקנים חוקתיים. רעיונות פילוסופיים אינם תשמישים, אלא הם המציאות, עליה ניתן לומר: תוך יישומם של רעיונות אלה האדם מתקיים, או: החיים הם רוויי מחשבה. מכאן נובעת אי-ההינתקות של אנושיות ופילוסופיה (להבדיל מהינתקות האדם מהכרתו המדעית), והצורך לא רק לשנן מחשבה פילוסופית, אלא יחד עם המחשבה הזו להתאחד עם האנושיות הפילוסופית שהגתה אותה.  
על החיים הפילוסופיים מרחפת תמיד סכנה של הטעיה, ואף זו מצטדקת בתורות פילוסופיות. הדרישות של רצון הקיום מעורפלות בנוסחאות של הבהרת הקיום :
המנוחה מוחלפת בפאסיביות, האמון - באמונה מוטעית של הרמוניה בכל דבר, היכולת למות - בבריחה מן העולם, והתבונה - לשוויון-נפש מוחלט. הטוב שבדברים נהפך לגרוע מכול.
 הרצון לתקשורת משלה עצמו בתחפושות סותרות: אנו רוצים בפרטיות ובכל זאת דורשים ודאות מוחלטת בהארה עצמית. אנו

מבקשים סליחה בגלל העצבים שלנו ובכל זאת דורשים להיות מוכרים כחופשיים. אנו מתנהגים בזהירות, בשתיקה ובהתגוננות נסתרת, בעוד שמבטאים נכונות בלתי-מסויגת לתקשורת. אנו חושבים על עצמנו בעודנו סבורים שמדובר על נושא.
החיים הפילוסופיים השואפים להבין ולגבור על עיוותים אלה, יודעים על היותם שקועים בתוך אי-הוודאות. לכן הם ערים תמיד לביקורת, מחפשים יריבים ופתוחים לשאלות ורוצים לשמוע, לא כדי להיכנע, אלא כדי לקבל דרבון למען התקדמות. חיים פילוסופיים כאלה מוצאים באופן בלתי-צפוי אמת ואישוש בתיאום שמתקבל עם הזולת, אם בתקשורת מחקיימים פתיחות מלאה ויושר בלתי-מסויג.
החשיבה הפילוסופית צריכה אפילו להשאיר את האפשרות פתוחה, להגיע לתקשורת מלאה, גם אם היא נבנית וניזונה מן האמונה בתקשורת. אפשר להאמין בה מבלי להכירה. אם נדמה לך שרכשת אותה, איבדת אותה.
הרי קיימים הגבולות הנוראים, שלעולם אינם מוכרים כסופיים בחשיבה הפילוסופית: גבולות של שקיעה בשכחה, של קבלה והכרה של הבלתי מובהר. אכן, אנו מרבים בדיבור, בעוד שהדבר הקובע הוא כה פשוט, אמנם לא במובן של משפט אחד וכללי, אלא כסמל למצב מיוחד.
כאשר מתעוררים עיוותים ותסבוכות פונה האדם המודרני לרופא עצבים. ואכן קיימות מחלות גופניות ונוירוזות שקשורות למצבנו הנפשי. לאבחן אותן, להכיר אותן, לטפל בהן, כל אלה שייכים להתייחסות הריאליסטית. אין לעקוף את האינסטאנציה האנושית של הרופא, כשהרופא רכש יכולת אמיתית על רקע ניסיון מבוקר. אבל כיום צמח משהו על יסוד הפסיכותראפיה, שאינו מושתת עוד על מדע רפואי, אלא על הפילוסופיה, ועל כן הוא מחייב מבחן אתי ומטאפיזי ככל עיסוק פילוסופי.
  
היעד של אורח-החיים הפילוסופי אינו מוגדר כמצב שניתן להשיגו ולהשלימו. המצבים שלנו הם רק תופעות של הטרחה המתמדת או הכשלונות של קיומנו. מהותנו היא 'להיות-בדרך'. אנו רוצים להבקיע דרך הזמן. הדבר הזה אפשרי רק בקיטובים :
רק כאשר אנו קיימים בשלמות בזמן ההיסטורי שלנו נוכל לחוות משהו מן ההווה הנצחי.
רק בתור אדם מסוים בדמותו הייחודית אנו נחוש בוודאות בקיום האנושי.
רק כשנחוש את התקופה שלנו כמציאותנו המקיפה, נוכל לתפוס את התקופה הזו כחלק של מכלול ההיסטוריה, ואת המכלול ההיסטורי הזה כחלק של הנצה.
בהתעלות אנו חשים מאחורי המצבים שלנו את התבהרות המקור, אך מרחפת עליו סכנה מתמדת של שיבה אל האפלה.
התעלות זו של חיים פילוסופיים היא ייחודית לכל אדם ואדם. עליו לבצע אותה בתקשורת כפרט, ללא אפשרות של דחייה על כתפי הזולת.
את ההתעלות אנו רוכשים רק בבחירת הפעולות ההיסטוריות המסוימות של חיינו, ולא על-ידי בחירה של השקפת-עולם כביכול שמתבטאת במשפטים.
לסיום, נאפיין את המצב הפילוסופי על רקע הזמן במשל:
לאחר שהפילוסוף התעדכן על הקרקע היציבה של היבשת - כלומר בניסיון מעשי, במדעים, בהיגיון ובהכרת שיטות - והגיע עד קצות הארץ הזאת ועבר את עולם הרעיונות במסלולים שקטים, הוא מתחיל כעת להתעופף על חוף האוקיינוס כמו פרפר. הוא פונה לעבר הים ומגלה ספינה, שעמה הוא שואף לצאת למסע כדי לחקור את הדבר היחיד שמצוי בקיום שלו כטראנסצנדנטיות. הוא משקיף אל האנייה - כלומר אל השיטה של החשיבה הפילוסופית ואורח-החיים הפילוסופי, אך אותה אנייה משאת-נפשו נבצר ממנו להשיגה ; וכך הוא מתאמץ, לפעמים בתנועות פרפור מוזרות ומשונות.
 אנחנו הננו פרפרים כאלה, ואנחנו אבודים אם נוותר על העדכון ביבשת. עם זאת איננו מרוצים להישאר שם. על כן הפרפור שלנו כה מתעתע ואולי מגוחך בעיני היושבים בבטחה ובנחת ביבשת, והוא מובן רק לאלה שדבק בהם אי-השקט. לאלה יהיה העולם לנקודת המוצא של אותו מעוף בו תלוי הכול, שכל אחד צריך להתחיל בו ביחידות ולהעז בחברה, ושלעולם לא יוכל להיות נושא של תורה כלשהי.